Hebrew post – long – temporarily hosted for @AbuKedem. Gods (plural) inside!

While his blog’s down, AbuKedem (my buddy and family-of-choice, also my Official Desktop Companion, healer-of-sadnesses and helper-in-timez-of-trouble, cheerer-along-as-life-continues, and generally a good guy) and I got talking today. Here’s what he wrote about it.

שר החינוך ואלוהי הר נבו

סאמכום גם אתם. סתם סתם, סאומו העולם. עד שיש השראה לכתוב אשכרה פוסט ולא רעיון מתומצת והזמנה לדו שיח מתמשך בטוויטר, יש כמובן השראה לדבר על מיליון דברים. טוב, יותר ממה שרצוי להכניס לאייטם אחד.

כמו שאתם יודעים, הפסקתי תכלס להיות בלוגר פוליטי, כי אני מרגיש שאלאה ג’קטה אסט* ומה הטעם ואין אפילו קרוב לכמעט לכאילו מספיק אנשים שרואים נכוחה (משני הצדדים)** כדי שיהיה סיכוי לשנות את מסלול ההתרסקות. עם זאת, יש מצב שיישאר לי מספיק מוזה גם בימים הקרובים לגעת גם שם, סתם כי לא תמיד אפשר לסתום את הפה גם כשיודעים שאין עם מי לדבר. אבל לא לשם כך התכנסנו כרגע.

אוקצור, ידידת נפשי, הגאיונה בכוהנות האלה באסט דינה שטרודל-שונראקאט לומדת בימים אלה תולדות מסופוטמיה העתיקה עם דגש על תולדות חומרי הטקסטיל העתיקים. לא משנה זה, משנה מסופוטמיה העתיקה.

עכשיו, דינה היא אחותי (I’m her brother from a different mother….and father). אמות למענה ומי שיגיד עליה מלה רעה או יתווכח איתה שלא בנימוס ייחסם פה ובכל מדיה חברתית שלי כי ככה. עם זאת, אנחנו לא תמיד מסכימים לא בקטנות ולא בגדולות ותיאבונה לתיאוריות קונספירציה עולה על שלי. סבבה? סבבה.

חסלו, אומרת לי אחותי דנן מוקדם יותר היום, שיש לה תגלית. אני בלי שיגידו לי מבין שזה בתחום הבלשני-היסטורי. אומרת לי, המלה “נביא”, מאיפה באה לדעתך?

אומר לה אני “מהשורש ב.ו.א.”

אומרת “אז זהו שלא”, ומצטטת לא את הזיות לבה כי אם את אבן שושן, שגם אם התיישן בכל מקרה לא היה מוטה לטובת אידיאולוגיה חתרנית לציונות ובוודאי לא ליהדות, שהמלה “נביא” מקורה במלים עתיקות למלה קריאה בשפות ארם נהריים השונות, ו – הגענו לקטע החשוב – לאל נַ(א)בו. אל הקריאה והחוכמה.

עד כאן מרתק אבל לא מוכיח לטעמי שום דבר. האל נבו אמנם חי המון זמן והאריך עד עמוק לתוך תקופת המקרא, אבל הוא גם מתחיל מאד מוקדם וקיומו כאל מוכר וחשוב בפנתיאון ההוא קודם כרונולוגית על פי כל תארוך לאברהם אבינו, לא כל שכן לתורת משה. כלומר, ייתכן שעד שהגיעה התרבות הישראליטית, (שקיומה [הלא בלעדי] בכל חלקי ארץ ישראל החל מהמאה העשירית לספירה אינו מוטל בספק ויש ראיות לקיום כלשהו בלפחות חלק גם מאתיים שנה קודם) – השורש נבו במובן הזה היה כל-כך נפוץ ומושרש בתרבויות האזור שזה שאימצו אותו (או אפילו זה שמצאו אותו בלתי אפשרי לעיקור מהשפה עקב ההקשר האלילי) לא אומר כלום על קשר בין תורת משה, מקורותיה ועורכיה באשר יהיו לעבודת האל נבו (בניגוד לעבודה הבלעדית את האל יהוה).

עד כאן, כאמור, זה נשמע כמו עוד פרק בסדרה “דינה בטוחה שיש פה משהו, רחביה מבין מה היא חושבת שהיא רואה אבל לא רואה לזה ראיות”. אבל הפרק למעשה אינו מז’אנר זה ועוד לא סיים להתפתל.

הפיתול לוקח אותנו לפירנצה של תחילת המאה ה-16, ולאמן וארטיזן מצליח בטירוף, בעל השפעה חסרת כל מתחרים על התפתחות האמנות המערבית, בשם מיכה-מלאכי טוב-שפע, כמו שהיו קוראים לו המתרגמים המופלאים של המחזות “רם ויעל”, “איתיאל הכושי” ואחרים***.

מיקי שלנו הנחיל לנו בין השאר פסל מאד מפורסם של משה רבנו, נכון? זה עם הקרניים? שמקובל לצחוק על הנוצרים המצחיקים שתרגמו לא נכון את הביטוי “קרנו פניו”, שמתייחס למשה בקבלו את לוחות הברית וברדתו איתן לעם מההר? יפה.

עכשיו, לפני שאנחנו מגיעים לאן שאתם כבר חושדים, חשוב להבהיר שייתכן בהחלט כי הסיבה לקרניים היא טעות תרגום של הנוצרים המצחיקים (ששלחו עם קולומבוס ל”הודו וסין” אנשים שדיברו – ממש לא ברור באיזו רמת שליטה -  עברית וארמית, כי אלה כביכול שפות אוניברסליות. לא משנה), ולא כל אשר יובא להלן. ועם זאת, מסתבר שייתכן מאד כי נכון בהחלט היה מצד מיכאל לפסל את משה כפי שפיסל.

זוכרים את האל נבו? אל הקריאה והחוכמה, שממנו מן הסתם “נביא” אשר עצם שמו נגזר משם האל הזה מקבל ידע שלסתם בני אדם אין? עכשיו נחשו איך נראה כבוד האל בפסלים שלו שהשתמרו בידינו. נכון. עם קרניים. לא פיסול של קרני אור. קרניים. גידול פיזי מהראש.

זה כבר מתחיל לרמז בצורה ששווה לפשפש בה שלא רק שלאורך כל תקופת המקרא עד ממש ממש השנים האחרונות של בית ראשון ביהודה אם לא גם לאורך ואחרי, על פי המקרא עצמו, התקיימה תרבות ענפה ועזה של סגידה לאלים אחרים בקרב הישראליטים עצמם, ולא רק העממים האחרים שסבבו אותם, של סגידה לאלים אחרים – בין אם לצד יהוה (כמוכח בחרסי “ליהוה ואשרתו”) או במקומו.

בפסקה האחרונה אין, כאמור, שום דבר שאפילו המקרא עצמו מכחיש, למעט ההיבט של סגידה בו-זמנית ליהוה כאל הזכר עם סגידה לאלה לצידו, ולא כפי שהיהדות דורשת, אל זכר בבירור ללא ניגוד-משלים נקבי (ואל תבלבלו לי את המוח על השכינה, באמאשכם. טוב, בתגובות). הוא מספר על זה בבירור כחלק מהנראטיב שהוא בוחר להביא. אלא מה? שכל מה שדיברנו עליו לפני הפסקה האחרונה כבר מרמז שייתכן, אשכרה יש סיבה להתחיל לחפור ולמצוא הוכחות לתזה מוצקה, שעצם הדמות משה ( בין אם היתה קיימת כדמות אחת עם מפעל חיים שמזכיר ולו בקנה מידה קטן יותר ופחות-מכריע-בכוח-ייחודו-חסר-התחליף, ובין אם הדמות משה היא הרכבה של מספר גיבורי תרבות היסטוריים) היה לא נביא של יהוה, אלא נביא של נבו.

טוב כבר כתבנו נבו מספיק פעמים שמצאתם לבד את הרמז הבא, נכון?

ומנדבת חכמת זן ואמנות החזקת הפיליין ומסכמת את איך שהיא רואה מה הולך כאן:

Dena: הטענה שלי היא (אם בא לך להביא אותה) היא שהמתח בין הנביאים (שהם בעיקרון סוג של הומניסטים אוניברסליים) והאל-קנא שהכוהנים סוגדים לו בספרי החומש יכולה להיות מוסברת על ידי כך שיש מתח סוציולוגי מובן בין הכוהנים והנביאים.

 

וזה, כמו שהיא מוסיפה ודורשת, עושה את זה גם יותר קונספירטיבי וגם פחות בו בזמן. כיף גדול, כל העסק.

ומעניין לעניין לגמרי באותו עניין. רבנית חריפה אחרת, אם כרמל הנשגבה בנשים, כשושנה בין החוחים כן רעייתי וגו’, שמעה בארוחת שבת את העניין דלעיל, דיברנו על זה קצת, ואז היא הביאה אותה בהפוכה, אבל לגמרי באותו מגרש משחקים.( זה ידרוש כמה פסקאות רקע אז מי שהספיק להם ליום אחד בלשנות היסטורית יכולים לדלג ולהגיב על דלעיל. לגמרי הפסד שלו או שלה, ברמה שאפילו לא אנדה אתכם מהבלוג על זה שככה דילגתם על אהובתי. :-) )

מכירים חנוך? מספר בראשית. בן ירד. אם אתם הולכים אך ורק לפי ספר בראשית הסטנדרטי של היהדות כפי שהיא מוגדרת כיום (ומבחינה זו לא משנה אורתו, קונסרבו או רפורמו) אז יש עליו רק סיפור קצר ותמוה שהוא איש האלוהים התהלך עם האלוהים היה יעני ממש ממש בסדר, ובניגוד לכל דמות אנושית אחרת באותם פרקים מוקדמים של היסטוריה ממש עתיקה, לא “מת” בהגיעו לגיל ככה וככה (365, וזה משמעותי מסיבות שלא נדון בהן בטקסט עצמו), אלא נאמר עליו “איננו, כי לקח אותו האלוהים”. זה אגב רק אחד מכמה סיפורים בתחילת בראשית שנכנסו לקאנון כי היו מושרשים מדי בתודעת העם, אבל נשארו סתומים כי הם מובילים לכיוונים שהיהדות הרבנית החליטה להשריש, וגם על זה אפשר לדבר בתגובות).

אלא שבניגוד להרבה מאד דמויות בתורה ובמקרא, שגם אם הן מוזכרות בגרסאות לא סטנדרטיות של המקרא (תרגומים מוקדמים מאד ליוונית וארמית, מגילות גנוזות וספרים חיצוניים), במקרה של חנוך יש הרבה יותר משינויים ותוספות קלות. במגילות ים המלח וכמה ספרים חיצוניים פחות עלומים וחדשים למחקר (כמו, נגיד, שלושת הספרים השונים הקרויים על שמו, בנוסף לאחד שכתוב בסלאבית בכלל).

)

זוכרים את הסרט “דוגמה”? אולי הסרט האחרון של קווין סמית’ שלא היה לגיקים אמריקאיים מסוג מאד מסוים בלבד? לינדה פיורנטינו האלוהית בתור הנצר האחרון של ישו, כריס רוק בתור השליח ה-13 שצונזר ובטוח שזה גם בגלל גזענות? יפה. זוכרים את המטטרון? הקול של אלוהים? זה חנוך. בספרות ים המלח חנוך הוא דמות שמשתווה בחשיבותה למשה. אם משה נתן את התורה, חנוך נתן סודות אלוהיים שקדמו לתורה, כמו עצם הכתיבה, הספירה, לוח השנה וכל יכולת אגירת המידע באשר היא. כי מה הקטע של “לקח אותו האלוהים”. הוא לא מת, אלא נלקח לשרת בשמיים, במעמד של מלאך בכיר גם אם מבחינה מהותית הוא לא נוצר כמלאך אלא כילוד אשה שבכוח חסד\החלטת אלוה הפך לבן אלמוות.

כל זה, אגב, גם לא לגמרי מוכחש ביהדות עצמה אם מכירים אותה ברמת הגמרא. אמרנו שכל מהותו של חנוך מצונזרת במקרא. לא כך לגמרי במשנה ובתלמוד, (אם כי הוא בהחלט מוזער יחסית לחשיבותו בעיני כוהני ים המלח). מי שמכיר לעומק את סיפור אלישע בן אבויה ו”שתי רשויות הן” מכיר, ומי שרוצה שיגגל.

ולאחר שהצגנו את חנוך בן ירד, התובנה הפשוטה והבלתי ניתנת להכחשה של אם ילדיי:

חנוך – חינוך.

אז שניים כאלה בערב אחד, פלוס ניסוי כלים ראשון בחלק מהרטבים והתבלינים ששלחה לי מלכת הסאנוק עדי (לבית ברכה) הגולשת והמבשלת והחיה נכון – וואלה, ערב שבת כהלכתו. ואיך אצלכם?

לא מבטיח שיהיה פוסט נפרד על כיבוש וסמולנות. מבטיח לנסות.

תגובות, ותודה לתורם שלאחר הפוסט הקודם. בולשוי ספאסיבה.

 

___________________

* Alea Jacta Est – הפור הופל. מילולית: הקוביה הוטלה. מיוחס לקיסר בחצותו את הרוביקון. ייתכן שביטאו במקור אלאה יאקטה אסט. אני לא דובר לטינית.

** אבל ההגה אצלנו וההתעקשות אצלנו גדולה יותר והפגיעה היומיומית מצידנו רבה יותר לאין שיעור.

*** (מיכאלאנג’לו, נו)

Stage fright.

Blog entries have been giving me stage-fright, and I have written all but published none in this packet period. Within the process of putting together this packet I have reviewed some of the drafts, and reluctantly assigned a date and pressed the “publish” button, to set them free into the world.

Absolutely all of the feedback I’ve received for my writing has been positive. My Twitter pals (I live on Twitter, right?) have been appreciative and supportive beyond any possible expectation.  There is no external reason for the bashfulness or stage fright. And yet, it is still there. I hope to have all fifteen entries up before I send out the next packet.

Wearing a tabernacle?

Can one wear a tabernacle? Certainly not in the English phrase, which is specifically an abode or dwelling.

For the Hebrew word, pronounced “mishkan” and related to the Akkadian “šakanu” and the Canaanite, Ugaritic and Arabic S.K.N. stem/root, and the Aramaic Skhein, means dwelling or home and implies a structure, not the decoration on a structure.

Thus, the English word “tabernacle” has listed in my dictionary, as its seventh meaning, “the human body, as the temporary abode of the soul.” So I would say that a tabernacle cannot be clothes – but can be clothed.

In fact, the process of dressing the Tabernacle seems to be the main task for the Exodus migrants, as they amble across the desert.

Relief, of sorts

Quoth author Cory Doctorow, on Twitter:

Amazing to think that I’m relieved at the victory of the pro-wiretapping, pro-extrajudicial-assassination, anti-whistleblower candidate

I think that sentiment explains the following, photo, shot on the afternoon of November 6th:

Quite.

Worrying about Islamophobia

In the course of my first packet, something I wrote moved my Awesome Advisor to wonder if I might want to write a critical inquiry into the prospects of Egypt’s archeological treasures based on the goings on in Egypt (specifically) and North Africa (more generally).

I hesitate to write such a piece. While I am collecting information about possible changes to the way things are done there, it would be very hard to do any serious writing about it without entertaining the Orientalist, Islamophobic point of view that is so prevalent in the West today.

Islamophobia bothers me a lot. It seems that the required hatred is pointed at Muslims this decade. I’m glad it is no longer Russians or Germans, but unhappy about the Muslims being assigned the role of target of dehumanization. Any concerns I have about future decisions about archeology in Egypt could be played against Muslims, and I want to be quite sure that nothing I say or do is ever used in that way. Islam has its problems, much as every other religion does. But the favored position that hate-speech against Muslims and their religion is given in the U.S. and Europe today makes me quite ill.

So it is probably better that I just collect information, not write a full piece about this, for now.

What gets shed in the presence of so many books, in a second-hand bookshop?

On October 12th I mentioned that the doing of new things is scary, especially relating to this study course. I meant the phrase “study course” to encompass all of the things I’m doing within this first semester at Goddard.

The learning is the easy part. The communication challenges me a great deal. And every time I start doing a new thing – be it interacting with the library or arranging for someone to double check my progress in a field – I first have to overcome my dread of the unknown.

When I was in my late twenties, a single mom in Tel Aviv living a life far from the life I’d planned, I used to remind myself that I was the bravest woman in the WHOLE city. Everything was terrifying and new, and yet – I did it anyhow.

The situation with studying is not nearly that terrifying, but it does require that I muster every bit of courage that I have. I am not afraid to fail. I am not afraid to succeed, either. I think I am afraid to claim my rightful place in the world.

I’d better work on that.

It seems to me that in the presence of many previously-owned books, what I shed is inhibitions and fear. Maybe that is the answer? Maybe I need to surround myself with an environment that feels ultimately safe, like that in a bookstore?

Hmm. Filed under “requires more thought.”

Liberation Ain’t Square! (Except when it is, I guess)

This is about Tahrir – and the meaning of the word and the square.

It has been my great privilege to live through the Arab Spring with my eyes firmly on Twitter, which is one of the sites where the action was taking place.

I watched, with tears of joy running down my cheeks and streaming through my keyboard, as nation after nation rose up against the tyranny oppressing it. I watched Tunisia shake off its dictator first, and Libya try, and Egypt – oh, Egypt, Egypt, my heart leapt from my chest and messed up the screen something FIERCE when watching the reports from Tahrir Square.

Tahrir means liberation. It is the name of a square in downtown Cairo, where brave citizens went and sat, sat, sat for liberty. Mubarak sent his thugs, some on camel-back, and I watched the videos streaming, live, from Tahrir square. I watched Al Jazeera (a pretty good source of news, certainly better than anything I’ve seen in the U.S.) while the speeches were announced; I watched when Mubarak stepped down, and was arrested.

The whole while my heart sang Tahrir! Tahrir!

The modern Hebrew cognate is “herut” (liberty), which happens to be the core political party in the odious right-wing Likud. I know that pretty words can cover ugly truths. And yet, my heart sings:

Tahrir. Better Tahrir than a blood-spilling Thawra (revolution). Tahrir, for all.

A Most Favored Dictionary, And How It Came Into My Life

Sometime last summer, probably while Israel was attacking Gaza, because I find those times to be the hardest to bear (there are much-beloved people on both sides of the divide, but Israel’s decision to shell a heavily populated enclosure is so far beyond my ability to condone as to make any discussion of it impossible. But I digress.)

In any event, it was June 2011, and I was looking for something to distract myself from a shattering heart.

Someone on Twitter put up a modest link to a press release about an Assyrian Dictionary, and I followed, and got here.

You know how you’ll always remember the moment you fell in love? It was like that, for me.

The Oriental Institute of the University of Chicago generously permits the downloading of its dictionaries, although buying them would set one back a few thousand dollars. I downloaded every one of them, and dove in.

Like the stories in Akkadian myth, splashing around in this dictionary was an exercise in revelation. Not of the mystical variety – etymological revelation. So many words that I’ve used regularly seem to have that Akkadian origin! So many verbs relate to the Akkadian!

I started using this dictionary to search for words that came up in my daily work (remember, I’m a Hebrew<>English translator.) Sometimes there are several translations that feel equivalent, and usually I give the one that feels best, using my native speaker’s sense of what works and what doesn’t. But now I started digging into etymology, and trying to use the words that not only fit well, but also had a longer history.

Not every phrase lends itself to this sort of research. Not every project allows me the luxury of research. I’ve resolved to start recording the insights that come to me when I do it.

Loops and Lips

Look at Exodus 36, with its rich description of the making of the tabernacle.

Do you see verse 11? “And he made loops of blue on the edge of one curtain from the selvedge in the coupling: likewise he made in the uttermost side of another curtain, in the coupling of the second.”

The Hebrew word refers to the “lip” of the cloth, rather than its edge. I was thinking about this today, while folding a blanket after yoga, and looking at the folded cloth could see where the image of a lip would come through.

I wonder what other words for fiber (and fiber tools) relate to the human anatomy. Did spindle whorls remind early fiber workers of any body part? How about the shaft? I don’t know what the word for just-the-shaft is in Biblical Hebrew, nor any of the other languages I’m looking at and for.